מה הקשר בין סבתא, גולני והקקי בסיר?
אנחנו עולם של קניות.
אנחנו עם של מתנות.
אנחנו אנשים שאוהבים להתיש את עצמנו שוב ושוב...
מאז ימי אברהם ושרה, שהיו מביאים מנחה בבית המקדש – מאז ועד להביא טובלרון מהדיוטי, גם שחוזרים מנסיעת עבודה של 24 שעות לקפריסין... תמיד באים עם משהו בידיים.
ככה זה נהוג. ככה אמרו לנו תמיד...
מתנה ליציאה לפנסייה, מתנה לחנוכת בית, מתנה לחברה טובה שילדה, מתנה לסבתא שחוגגת 70,
מתנה לבן של השכנה שמתגייס לגולני, מתנה לבת של העוזרת שמתחילה כיתה א'.
מתנה לגדול שנפלה לו שן ראשונה, מתנה לקטנה שסוף סוף הסכימה לעשות קקי בסיר.
מתנה ליום המשפחה, מתנה לחנוכה, מתנה לגננת בסוף שנה ועוד מתנה, ועוד.. ועוד...
נכון מתיש?
וכל מתנה כזאת – להתלבש, להתארגן, לזכור לשים את הארנק בכיס, ללכת לקניון, למצוא חנייה, לשלם על החנייה, לחפש חנות, לחפש, להתלבט, ללכת עוד, לקנות משהו אחר, להיזכר שהילד צריך נעליים חדשות, למצוא בסוף מתנה, לחכות, לשלם, לחכות, לארוז, לחזור לאוטו, לחפש את האוטו, לעמוד בפקק ביציאה... ועוד ועוד ועוד...
נכון מתיש?
ואז להביא את המתנה, ולהבין שיש לו/ה כבר בדיוק אותו דבר...
ואז המסע מתחיל בצד השני – בשביל להחליף/לקבל זיכוי
נכון מתיש?
אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
למה אנחנו לא יכולים לעצור את המעגל המיותר הזה של צריכה מיותרת?
ואני חלילה לא אומרת למרוד במסורת של להביא מתנה – תביאו מתנה.
תכבדו את המארח, את בעל השמחה, את המישהו החשוב הזה – מגיע לו.
אבל תביאו לו מתנה אישית. מתנה שהיא רק בשבילו/ה.
כי אם זה "היום שלו" – אז עד הסוף....
מתנה אישית לא מחליפים, מתנה בהתאמה אישית נשארת כמזכרת.
מזכרת נהדרת למי שנתן ומזכרת עוד יותר מקסימה למי שקיבל.
שאנחנו נותנים מתנה בעיצוב אישי – אנחנו אומרים "אני לא מביא לך מתנה כי אני צריך, אלא כי אני רוצה". ובאותו זמן גם "בא לי לחסוך לך את הכאב ראש של מה לעשות עם מתנות כפולות ושחוזרות על עצמן".
סבא יכול לחגוג את היציאה לפנסייה עם בקבוק יין עם תוית אישית.
הגיסה תהנה מתעודת לידה מעוצבת עם פרטי הבייבי החדש שלה.
סבתא תחגוג את יום המשפחה עם משחק זיכרון אישי, בזמן שתשחק עם הנכדים שלה בסלון.
אז לסיכום:
די להתיש את זה שנותן ואת זה שמקבל.
די לצרוך עוד ועוד מוצרים כפולים.
ובעיקר - די לחפש חנייה בקניון במקום עוד קצת זמן איכות עם המשפחה/חברים.
אנחנו עם של מתנות.
אנחנו אנשים שאוהבים להתיש את עצמנו שוב ושוב...
מאז ימי אברהם ושרה, שהיו מביאים מנחה בבית המקדש – מאז ועד להביא טובלרון מהדיוטי, גם שחוזרים מנסיעת עבודה של 24 שעות לקפריסין... תמיד באים עם משהו בידיים.
ככה זה נהוג. ככה אמרו לנו תמיד...
מתנה ליציאה לפנסייה, מתנה לחנוכת בית, מתנה לחברה טובה שילדה, מתנה לסבתא שחוגגת 70,
מתנה לבן של השכנה שמתגייס לגולני, מתנה לבת של העוזרת שמתחילה כיתה א'.
מתנה לגדול שנפלה לו שן ראשונה, מתנה לקטנה שסוף סוף הסכימה לעשות קקי בסיר.
מתנה ליום המשפחה, מתנה לחנוכה, מתנה לגננת בסוף שנה ועוד מתנה, ועוד.. ועוד...
נכון מתיש?
וכל מתנה כזאת – להתלבש, להתארגן, לזכור לשים את הארנק בכיס, ללכת לקניון, למצוא חנייה, לשלם על החנייה, לחפש חנות, לחפש, להתלבט, ללכת עוד, לקנות משהו אחר, להיזכר שהילד צריך נעליים חדשות, למצוא בסוף מתנה, לחכות, לשלם, לחכות, לארוז, לחזור לאוטו, לחפש את האוטו, לעמוד בפקק ביציאה... ועוד ועוד ועוד...
נכון מתיש?
ואז להביא את המתנה, ולהבין שיש לו/ה כבר בדיוק אותו דבר...
ואז המסע מתחיל בצד השני – בשביל להחליף/לקבל זיכוי
נכון מתיש?
אז למה אנחנו עושים את זה לעצמנו?
למה אנחנו לא יכולים לעצור את המעגל המיותר הזה של צריכה מיותרת?
ואני חלילה לא אומרת למרוד במסורת של להביא מתנה – תביאו מתנה.
תכבדו את המארח, את בעל השמחה, את המישהו החשוב הזה – מגיע לו.
אבל תביאו לו מתנה אישית. מתנה שהיא רק בשבילו/ה.
כי אם זה "היום שלו" – אז עד הסוף....
מתנה אישית לא מחליפים, מתנה בהתאמה אישית נשארת כמזכרת.
מזכרת נהדרת למי שנתן ומזכרת עוד יותר מקסימה למי שקיבל.
שאנחנו נותנים מתנה בעיצוב אישי – אנחנו אומרים "אני לא מביא לך מתנה כי אני צריך, אלא כי אני רוצה". ובאותו זמן גם "בא לי לחסוך לך את הכאב ראש של מה לעשות עם מתנות כפולות ושחוזרות על עצמן".
סבא יכול לחגוג את היציאה לפנסייה עם בקבוק יין עם תוית אישית.
הגיסה תהנה מתעודת לידה מעוצבת עם פרטי הבייבי החדש שלה.
סבתא תחגוג את יום המשפחה עם משחק זיכרון אישי, בזמן שתשחק עם הנכדים שלה בסלון.
אז לסיכום:
די להתיש את זה שנותן ואת זה שמקבל.
די לצרוך עוד ועוד מוצרים כפולים.
ובעיקר - די לחפש חנייה בקניון במקום עוד קצת זמן איכות עם המשפחה/חברים.
בתמונה: צפרדע ירוקה שנמאס לה לחפש חנייה בקניון...
